מספר דברים על תכלית
מדי פעם אני נדרש לענין מהותה של תכלית. אריסטו טעה בענין התכלית וזה מרגיז אותי.
לדברים אין תכלית. יש להם פיסיקה.
כל יחיד, אדם או חיה, אשר מסוגל שתהיה לו תודעת צרכים נותן תכליות לדברים למען השגת מטרותיו. רק יצור כזה מסוגל לתת תכלית, ורק כך היא נוצרת.
לפטיש יש תכלית שמשה נותן לו, לדפוק מסמרים, והוא מקיים אותה ע"י שהוא משתמש בפטיש למטרה זו, מתוך ציפיה שכך יוכל לתלות את התמונה.
הוא חושב, שמעבר למסמר הספציפי, הפטיש יוכל לשמש באופן כללי לטובת הצבת המסמרים, וכך זו הופכת להיות תכלית הפטיש.
הוא מספר על כך לדוד, ודוד מזדהה או מצווה (משה מצוה על דוד), שתכליתו של הפטיש, היא לדפוק מסמרים.
וכך עובר לו רעיון התכלית. עד כדי כך התכלית מותמעת, שנדמה כאילו התכלית של הפטיש קיימת ללא מי שנותן לה תכלית. קרי, נדמה כי כל אדם שיראה פטיש יחשוב שאפשר לדפוק מסמרים בעזרתו ושזה כל שניתן לעשות בו, ואז ניתן לדבר על "תכלית הפטיש" ללא מי שנותן לה תכלית. אלא שאין זה נכון. באין אדם או חיה שיתן את התכלית המסוימת - אין תכלית לדבר. בלא הזדהות עם התכלית אין היא מתקיימת לעצמה.
כך, אובדת לה לעתים תכלית הדברים, ואנחנו רואים את זה לעיתים במדע הארכיאולוגיה, שתפקידו לתת תכלית למציאות הסטוריות, אלא שלעתים אין את מי לשאול (הרי הם מתים), ואז התכלית נהיית "דתית", כברירת מחדל.
יש לומר, לא תמיד יש תכלית לכל דבר עבור כל נותן תכלית. בין אם כי לא ניתן שתהיה, ובין אם כי באותו רגע נתון של אפשרות מתן תכלית, אין נותן התכלית שם ליבו לכך.
ומה תכלית האדם?
אם נשתמש באותו רעיון הרי שאין תכלית לאדם כרעיון, משום שאין תכלית לדברים באופן מופשט. התכלית ניתנת על ידי נותני תכליות. לכן, יש תכלית לאדם עבור אדם אחר. הורים מפרנסים ומגדלים את ילדיהם, ולכן עבור הילדים הם "מפרנסים ומגדלים, ומחנכים". זו תכליתם (ויותר מכך). השוטר הטוב תכליתו לשמור על הסדר עבור האזרח או השליט. יש תכלית לאדם עבור עצמו - אדם מכוון את מעשיו ומחשבתו לטובת איזה ענין. בהסתיים הענין, בהגעה למטרה, מסתיימת התכלית.
פשוט וברור.
לדברים אין תכלית. יש להם פיסיקה.
כל יחיד, אדם או חיה, אשר מסוגל שתהיה לו תודעת צרכים נותן תכליות לדברים למען השגת מטרותיו. רק יצור כזה מסוגל לתת תכלית, ורק כך היא נוצרת.
לפטיש יש תכלית שמשה נותן לו, לדפוק מסמרים, והוא מקיים אותה ע"י שהוא משתמש בפטיש למטרה זו, מתוך ציפיה שכך יוכל לתלות את התמונה.
הוא חושב, שמעבר למסמר הספציפי, הפטיש יוכל לשמש באופן כללי לטובת הצבת המסמרים, וכך זו הופכת להיות תכלית הפטיש.
הוא מספר על כך לדוד, ודוד מזדהה או מצווה (משה מצוה על דוד), שתכליתו של הפטיש, היא לדפוק מסמרים.
וכך עובר לו רעיון התכלית. עד כדי כך התכלית מותמעת, שנדמה כאילו התכלית של הפטיש קיימת ללא מי שנותן לה תכלית. קרי, נדמה כי כל אדם שיראה פטיש יחשוב שאפשר לדפוק מסמרים בעזרתו ושזה כל שניתן לעשות בו, ואז ניתן לדבר על "תכלית הפטיש" ללא מי שנותן לה תכלית. אלא שאין זה נכון. באין אדם או חיה שיתן את התכלית המסוימת - אין תכלית לדבר. בלא הזדהות עם התכלית אין היא מתקיימת לעצמה.
כך, אובדת לה לעתים תכלית הדברים, ואנחנו רואים את זה לעיתים במדע הארכיאולוגיה, שתפקידו לתת תכלית למציאות הסטוריות, אלא שלעתים אין את מי לשאול (הרי הם מתים), ואז התכלית נהיית "דתית", כברירת מחדל.
יש לומר, לא תמיד יש תכלית לכל דבר עבור כל נותן תכלית. בין אם כי לא ניתן שתהיה, ובין אם כי באותו רגע נתון של אפשרות מתן תכלית, אין נותן התכלית שם ליבו לכך.
ומה תכלית האדם?
אם נשתמש באותו רעיון הרי שאין תכלית לאדם כרעיון, משום שאין תכלית לדברים באופן מופשט. התכלית ניתנת על ידי נותני תכליות. לכן, יש תכלית לאדם עבור אדם אחר. הורים מפרנסים ומגדלים את ילדיהם, ולכן עבור הילדים הם "מפרנסים ומגדלים, ומחנכים". זו תכליתם (ויותר מכך). השוטר הטוב תכליתו לשמור על הסדר עבור האזרח או השליט. יש תכלית לאדם עבור עצמו - אדם מכוון את מעשיו ומחשבתו לטובת איזה ענין. בהסתיים הענין, בהגעה למטרה, מסתיימת התכלית.
פשוט וברור.
תגובות
הוסף רשומת תגובה