קירקגור ואני

מדי פעם אני נדרש לענין מהותה של תכלית. אריסטו טעה בענין התכלית וזה מרגיז אותי. לדברים אין תכלית. יש להם פיסיקה. כל יחיד, אדם או חיה, אשר מסוגל שתהיה לו תודעת צרכים נותן תכליות לדברים למען השגת מטרותיו. רק יצור כזה מסוגל לתת תכלית, ורק כך היא נוצרת. לפטיש יש תכלית שמשה נותן לו, לדפוק מסמרים, והוא מקיים אותה ע"י שהוא משתמש בפטיש למטרה זו, מתוך ציפיה שכך יוכל לתלות את התמונה. הוא חושב, שמעבר למסמר הספציפי, הפטיש יוכל לשמש באופן כללי לטובת הצבת המסמרים, וכך זו הופכת להיות תכלית הפטיש. הוא מספר על כך לדוד, ודוד מזדהה או מצווה (משה מצוה על דוד), שתכליתו של הפטיש, היא לדפוק מסמרים. וכך עובר לו רעיון התכלית. עד כדי כך התכלית מותמעת, שנדמה כאילו התכלית של הפטיש קיימת ללא מי שנותן לה תכלית. קרי, נדמה כי כל אדם שיראה פטיש יחשוב שאפשר לדפוק מסמרים בעזרתו ושזה כל שניתן לעשות בו, ואז ניתן לדבר על "תכלית הפטיש" ללא מי שנותן לה תכלית. אלא שאין זה נכון. באין אדם או חיה שיתן את התכלית המסוימת - אין תכלית לדבר. בלא הזדהות עם התכלית אין היא מתקיימת לעצמה. כך, אובדת לה לעתים תכלית ...