אנטינומיה - האנטיביוטיקה של המחשבה

הפוסט הזה קצת מסובך, אבל הוא מנסה להסביר משהו חשוב על איך אנחנו מנקים את המחשבה משטויות ואיך מחליטים מתי ויכוח הוא מיותר (אפילו אם אנחנו כבר בתוכו!). אז בבקשה להתאמץ.

כל מי שלמד איזשהו תחום של פילוסופיה אמור להכיר את עמנואל קאנט. פרופסור פרוסי בן המאה ה-18 שהוא אולי הגיבור הכי משמעותי של החשיבה הפילוסופית המודרנית. קאנט הוא מנתץ משובח של אשליות שהליצן האלים ניטשה (ובכינוי הזה אני נותן לו מחמאה, למי שלא הבין, הוא הרי המורה שלי!) ידע להעריך את חובו לו. הרי אם ניטשה הכריז שאלוהים מת, הוא רק אמר את מה שקאנט אמר יותר בנימוס מאה שנה לפני כן. אבל כל זה לא ממש מעניין עכשיו. היום אני רוצה לדבר על מושג חשוב שקאנט עשה עליו הרבה מאוד הון מחשבתי - האנטינומיה.

אנטינומיה (ביוונית משהו כמו "ניגוד חוק") היא סתירה שקורית בתוך מערכת הנחות. הסתירה מתרחשת כאשר מוצגות שתי (או יותר) דעות מתנגדות שאי אפשר לישב אותן ביחד ואי אפשר להפריך אותן. במצב זה אנחנו מחויבים לבחון מחדש את מערכת ההנחות ואם היא תקינה.

מערכת ההנחות, או ההנחה שקאנט רצה לדבר נגדה היא שאפשר לדעת ולדבר על כל דבר. קאנט רצה לומר שזה לא נכון. כל הפרויקטים הפילוסופים שמנסים להבין אם יש אלוהים או לא, או אם העולם נברא או שתמיד היה, או אם יש חלק קטן ביותר או שאפשר לחלק עד לאינסוף, הם בעצם פרויקטים בלתי אפשריים שמנסים לפתור שאלות שאי אפשר לענות עליהם. מי שמנסה לחשוב על רעיונות מסוג זה יגיע בהכרח למצב שיעלה מישהו מולו עם דעה מתנגדת ולא הוא יוכל להפריך את המתנגד ולא המתנגד יוכל להפריך אותו.

ניתן דוגמה. אחת האנטינומיות שקאנט מציג ב"בקורת התבונה הטהורה" (ספר חובה לכל מי שרוצה להראות לכולם כמה הוא חכם) היא זו:

אנחנו יודעים שבעולמנו יש לדברים סיבות. למשל, פתחתי את הדלת. אז נשאל - מדוע פתחתי את הדלת? כי רציתי לצאת החוצה. למה רציתי לצאת החוצה? כי רציתי לטייל בחוץ. למה רציתי לטייל בחוץ? כי רציתי לצלם את השקיעה. למה רציתי לצלם את השקיעה...וכ"ו. זה גם נכון (בעקרון) בפיסיקה - דבר אחד קורה כי משהו אחר גרם לו. וההוא גרם לו כי משהו אחר וכ"ו. אפשר לדבר על "טור" של סיבות או מצבים שגורמים אחד לזה שאחריו. העניין הוא שיש שאלה עם הטור הזה - האם הוא נגמר אי פעם או לא? כלומר - האם לכל דבר יש סיבה, או שיש איפשהו שם למטה חופש, משהו שקורה בלי סיבה. 

אם נניח שאין התחלה לטור, ולכל דבר בהכרח יש איזה סיבה או משהו שגורם לו, אז אנחנו בבעיה. אנחנו בבעיה שקורית לכל טור שלא מתחיל, והיא שאפשר לטעון שאף מצב בו אף פעם לא יגיע לכדי מימוש. כי אם אין איזה משהו שמתחיל אותו אז אין משהו שמוביל למשהו אחר שמוביל למשהו אחר וכ"ו ובסופו של דבר מגיע למצב המסוים. למשל, אם אין התחלה ראשונית למצב שבו אני יושב עכשיו וכותב, אז אני אף פעם לא אכתוב. אבל אני כותב!! ולכן יש פה סתירה.

אם ככה אז חייבת להיות סיבה ראשונית, או מצב ראשוני. כן...אבל גם זה בלתי אפשרי. למעשה זה פשוט כי אנחנו לא מצליחים להבין דבר כזה. כי הרי אם היה מצב ראשוני כזה אז נשאל מה היה לפניו. הרי אין לנו הבנה של מה זה כלום, או שדבר שמתחיל מעצמו, או כמו שאהבו לומר פעם "סיבת עצמו". אמי (שתחיה) כמו אמהות רבות מראה את הקושי המטאפיסי הזה בעומדה מול דיוני עומק כאשר היא מפטירה - "ככה זה לא תשובה". הרי מעצם זה שמדובר כאן על מצבים בזמן, נוכל תמיד לשאול מה היה לפני - ולומר שזה הדבר שהיה סיבתו. ולכן אין דבר כזה סיבה ראשונית.

אויה! לא זה נכון, ולא זה נכון.

יש עוד הרבה דוגמות שקאנט נותן לאנטינומיות מסוג זה שכולן מדברות על סוג של "טור" שמתדיינים אם הוא סופי או לא. למשל, אם יש התחלה לזמן (טור של דברים שקורים), או אם יש סוף למרחב (טור של דברים שנמצאים אחד ליד השני), או אם יש חלקיק קטן ביותר (טור של חלקים הולכים וקטנים). כל ההסברים וההסברים הנגדיים נשמעים עקרונית אותו דבר וקאנט טורח ומסביר את כולם. רק מראה לנו עם איזה מקרים קשים של וכחנים הוא היה צריך להתמודד.

אני לא רוצה לדון כאן אם דרך ההצגה של הדעות (שקאנט עושה, או שאני עושה למה שקאנט מציג) היא הוגנת, ואם ההסברים בכלל הגינויים. זה לא באמת חשוב למטרה - להבין מה עושים עם מצב ביש כזה.

קאנט מסביר שבמצב כזה אפשר לעשות שני דברים:

1. אפשר להתווכח עד אין קץ מי צודק, כאשר שני הצדדים מביאים הוכחות להגיוניות של מה שהם אומרים בד"כ בלי באמת להתייחס להוכחות של הצד השני. הסיבה לחוסר ההתייחסות אינה בהכרח מרוע לב, אלא פשוט כי אי אפשר. אי אפשר להתווכח אם סתירות מהסוג שהראינו - הם נכונות לחלוטין.
2. להבין שמשהו לא טוב בשאלה ולנסות לראות מה לא בסדר. 
   

קאנט מנסה לעשות את הדבר השני. מתוך טענה אחת ברורה קאנט רוצה לפתור את הכול ולראות למה כל השאלות ה"אלה" לא בסדר. קאנט אומר שיש גבול למה שאנחנו יכולים לדעת. והגבול הזה הוא מה שאנחנו יכולים להתנסות בו. כמו שהוא אומר "העולם הוא סכום התופעות". וויטגנשטיין אומר את זה אפילו קצת יותר ברור (לי) - "העולם הוא סכום העובדות, לא הדברים". למשל, זה שאנחנו רואים שיש בני אדם לא אומר שאנחנו יכולים לדעת הכול עליהם, אלא רק מה שאנחנו יכולים להתנסות בו לגביהם (שהוא עובדות). למשל לראות מה הצבע שלהם, מה המשקל, וכ"ו. מה שקצת קשה לנו לדעת על אנשים אחרים הוא מה הם חושבים (כי אנחנו לא במוח שלהם), או מה הם רואים באמת כשהם רואים את הצבע כחול (בעיה מפורסמת שנקראת "בעיית היפוך הספקטרום").

וככה, למשל, לגבי השאלה ששאלנו מקודם. התשובה לשאלה "האם יש סיבה לכל דבר" היא כן ולא. כן, יש סיבה לכל דבר בטבע, משום שבטבע שאנחנו חווים לכל דבר יש סיבה (עניין של חוקיות פיסיקלית, אם תרצו. ושימו את הקוונטים בצד לרגע. זרמו איתי. זה לא באמת חשוב לדיון). אבל אנחנו לא רואים הכול. משום כך לפעמים אנחנו נעצרים כשאיננו מבינים את עצמנו ואומרים שהסיבה היא "ככה". ואין סיבה מאחורי זה. יותר נכון - לא שאין, אבל אנחנו פשוט לא יודעים. יותר מכך - סיבות מסוימות איננו יכולים לדעת מה מקורן ואם יש להן מקור. כי "מעבר לעין" זה בכלל אולי לא עובד ככה, אולי במה שאנחנו לא חווים אין בכלל דבר כזה סיבה ותוצאה. אבל אי אפשר לדעת. לכן אין גם טעם לדבר. שוב ויטגנשטיין מגיח (רוטן ורגזן שכמוהו, תשאלו את פופר) - "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק".

אותו דבר לגבי נצחיות הזמן. הזמן או לא דבר שעומד בפני עצמו. הזמן נחווה על ידי אנשים. ואם הוא לא נחווה, זתומרת אם לא היה פה אף אחד מתישהו, אז אי אפשר לדבר על מה קרה אז. במיוחד אי אפשר לדבר על מתי שהזמן התחיל.

שימו לב למשהו חשוב - אנחנו כן יכולים לדבר על דברים שאנחנו מצליחים לחקור מספיק אחורה. אנחנו יכולים להגיד דברים על מה קרה לפני שהיה האדם הראשון משום שיש עדויות למה היה בעצים ובאדמה. אבל זה נקרא שאנחנו חווים את מה שהיה - דרך הדברים הללו. כלומר - אפשר להסיק דרך החוויות שלנו היום את מה שקרה. אבל אם הכול היה מושמד, אי אפשר היה לדעת. וקאנט אומר - אי אפשר היה לדבר על זה בצורה רצינית. כל דיבור היה מגיע בהכרח למשהו סתום וסותר את עצמו.

לקראת סיום אני רוצה להסביר למה היה חשוב לי להסביר על עניין האנטינומיה. האנטינומיה מקנה לנו צניעות. היא מראה לנו שוויכוחים שבהם אנחנו לא מצליחים להכריע צריכים לעורר אצלנו ערנות לכך שיתכן שעצם העניין עליו מתווכחים אין אפשרות להכריע בו בכלל - כי השאלה לא טובה. ואז נדרש מאיתנו, אם באמת אנחנו מנסים להבין את האמת, בעיקר בשביל לצאת ממנה ולעשות משהו, לעלות שלב למעלה ולנסות לראות מה לא בסדר בשאלה. והדבר הזה חשוב לא רק לשטויות מטפיזיות אלא לחברה, לכלכלה, לפוליטיקה, ליחסים ל...הכול.

ראוי לציין (ועכשיו באמת צריך לסיים) שהרבה ויכוחים בין שני אנשים לא מוכרעים משום שכל אחד מביא עובדות סותרות או תוצאות סותרות. כך למשל הויכוח האם מדינה אחת לשני העמים הנהדרים היושבים בציון או שתי מדינות בעיקרו נסוב על התוצאות האפשריות של מהלך זה או אחר כאשר כל אחד מהצדדים מביא תוצאה שעולה בקנה עם טענתו. הצד השני אינו מנסה להראות סתירה פנימית בתוצאה, אלא מביא תוצאה אפשרית אחרת. נו...אז בואו ניזכר באנטינומיה ונבין שהבעיה בשאלה. ומכאן אני משאיר את העבודה לקורא. עד שימאס לי ואנסה לתת תשובה משלי...שמן הסתם תאכזב את כולם בטריוויאליות שלה.

בכל אופן בויכוחים כאלה מה שקורה הוא שאף פעם אין הכרעה, או שאם יש הכרעה היא כשמישהו מתעייף. כדי שוויכוח יגיע להכרעה אמיתית חייבת להיות הסכמה על העובדות. מיותר לציין שברגע שיש הסכמה כזאת, אז שאני אנשים שפויים יוכלו תמיד להגיע לפתרון, כי ויכוחים כאלה לעולם פשוט סובבים על סתירה פנימית שמקורה באי הבנה (אוי כמה דוגמות הרבצתי פה ככה בכיף).

אגב, אנחנו עוד נחזור לקאנט. כשיום אחד אעזור אומץ ואדבר על היריב הגדול - אלוהים.