לפני שבועיים נחתה מחשבה בראשי. עוד פחות מ-70 שנה אמות. משום שאני לא מאמין באפשרות לחיי העולם הבא אז זה יהיה הסוף. הסוף לחיים, הסוף לתחושות, לחלומות, לזהות שלי. זהו, לא עוד אני. כל הבניינים שבניתי לעצמי, לטובת חיים מאוחרים טובים יותר כבר לא ישנו. כי המרוויח כבר איננו.
מעניין, שימושי מאוד למתאבד בפוטנציה, פחות לי. אבל אם התחלתי כבר אז כדאי שאבין עד לאן זה יכול להגיע. אולי בכ"ז אפשר להבין משהו חיובי.
אם כן נמשיך. אם אני עושה משהו עם כוונה לחיי נצח, ולרווח נצחי שלי הרי שאין בזה טעם כי אני לא נצחי. למעשה, כל מה שיביא רווח רק בעוד כל כך הרבה זמן, אין לו טעם. התזמון הזה, כמובן, הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר.
בעצם כל דבר מספיק גדול ומספיק חשוב, מהסוג של "משהו שיישאר לאחר מותי", לא מעניין. זאת אומרת, יכול להיות שזה מעניין אותי עכשיו וחוזקו של הרצון מניע אותי לפעול, אבל כשאמות ולא היה מודע לעולם יותר זה לא יעניין אותי (כי אין אותי). ואז נשאלת השאלה אם כל הדברים האלה הם באמת כל כך חשובים, אם 80 שנה של רצון עז מספיק טובות בשביל להניע. זה גם מעלה על סימן שאלה גדול את עצם מוצדקות המעשה "הגדול". האם זה הוגן לעשות משהו גדול באמת, אם יהיו חלק שייפגעו בתהליך, אפילו חלק קטן. ואני לא נכנס לדיון על הסיכוי שגם אם אבנה משהו מוצלח נורא לך תדע מה תהיה התוצאה, בעוד 100 שנה, בעוד 200.
הרי מה הן שמונים שנה? שמונים שנה לעומת הנצח של הזמן (כלומר, עבור הקיום בכלל. מבחינתי הזמן מתחיל לפני שלושים שנה, ומקסימום עוד שבעים שנה יסתיים). כל דבר שאעשה, כל נשימה שאנשום היא כלום מבחינת "הדבר הגדול באמת". נראה למשל את כיבושיו של אלכסנדר, מעשיה שהיא טרגדיה אמיתית של כלום. אלכסנדר, תוצר של איחוד יוון כבש את רוב העולם ה"תרבותי" במהלך חייו הקצרים. אלא שהאימפריה שלו התחילה לקרוס יום אחרי שמת. כבר באותו יום הייתה צריכה להתפלג בין 3 הגנרלים שלו, משום שלא נותר לו יורש. החלוקה הזאת לא עשתה טוב לאימפריה החדשה ועקב מלחמות פוליטיות מלוכלכות בין הגנרלים הללו ויורשיהם השפעת היוונים על חלקי העולם שרכשו זה מכבר הלכה ופחתה .אחרי כ-150 שנה אפילו ממלכה קטנה וחסרת חשיבות של איכרים צנועים אך עיקשים הצליחה להימלט בקלות יחסית מעוצמתה של יוון. כמה שנים אח"כ בא כבר גורם פוליטי חדש ומרגש – הרומאים – והאימפריה של אלכסנדר נעלמה.
אני רוצה לטפל בעוד איזה שני עניינים לפני שאני מגיע למסקנה המעשית שהוצאתי מהעיון. אני מודה לקורא על סבלנותו. הנשואים למעשי יכולים להיות – אנשים אחרים או נשואים מופשטים.
אחד – גם אם אני לא אתעניין לאחר שאמות, אני מכיר אנשים שאשמח לעשות עבורם דברים תוך כדי חיי למען אושרם. זה יכול להיות טיעון, אמנם לא לכל המעשים, אבל לפחות לחלקם. הבעיה היחידה היא שתוך 150 שנה פחות או יותר, גם כל אלה שאני מכיר היום ימותו. ולגבי אלא שהם מכירים...טוב זה כבר משהו מופשט. נרחיב אותו לדבר הבא – "מופשט מדי".
שנים - "מופשט מדי" הוא כל דבר שאני יכול להתייחס אליו, אבל הוא איזשהו קהל כללי, לא איזה יחיד מיוחד שאני באמת יכול להרגיש אליו משהו, כאן אנחנו פונים למימד אתי, חובתי, ופחות למימד רגשי מידי. למשל, אוכל לכוון את מעשי "למען האנושות". אז שוב, מעבר לאמונה היהירה קצת שאני יודע מה טוב בשביל האנושות ושאני מסוגל באמת לעשות משהו (גם אם אשכנע את כולם) שבאמת יצליח ושאני חף בפני עצמי מאנוכיות בעת המעשה, הרי שבראי הנצח גם הכולל הזה הוא כלום. גם ה"אנושות", אותו תינוק שנולד לפני כ-10,000 שנה או 5,000 (תלוי לסיפור של מי אתם בוחרים להאמין) ושאין מושג מה יהיה איתו בעוד 100 שנה (עם כל הקטסטרופות הסביבתיות הצפויות שלנו) הוא פסיק קטן לעומת נצחיות הזמן.
ישנם שני כוללים שחפים מן הנצחיות של הזמן. האחד הוא אלוהים. בדיון אחר נוציא אותו מן הדיון. אני איננו מאמין בקיומו של אל. אינני רואה צורך להאמין בקיומו יותר מן הצורך להאמין בקיומן של קופסאות סיגריות בעלות בינה. אבל זה באמת בפעם אחרת. רק ציינתי כאן בשביל לתת מוצא לאלו שכן. השני הוא היקום, או הזמן עצמו. היקום הוא כוליות, ולכן יהיה כוליות בלי קשר ובלי חיוב לאיזה פרט בכוליות. לכן אין טעם למעשי למענו משום שהוא ניטראלי לכל דבר. אותו דבר עבור הזמן, שהוא כוליות ההתרחשות העוקבת (הא! ארור היום שהנחתי את ידי על "בקורת התבונה הטהורה" של ידידינו קאנט, מאז כתיבתי הפכה לבלתי נסבלת) וניטראלי באופן דומה.
במיוחד לאור הקושי של הפסקה האחרונה וגם כסיכום של הפרץ הזה כדאי אולי לזקק היטב את מה שניסיתי לראות כאן. הצדקת מעשי אינה יכולה להיות למען הנצח, משום שאין דבר נצחי. למעשה רוב מה שאכפת לי ממנו יגמר תוך 150 שנה. מכאן ניתן ללמוד קצת על פרופורציות, על מציאת מקומי האמיתי בעולם, ועל מה שיכול להיות המניע למעשי.
פרופורציות – לא נורא אם לא הספקתי או לא הצלחתי, לעומת הנצח? אין בכך חשוב. זה נורא שגם להצלחותיי יש את אותו ערך, אבל לא תמיד חייבים להסתכל על חצי הכוס הריקה. עוד דבר – אם בדרך אני כל כך אכזרי לאחרים...האם זה באמת שווה? בשביל 40 שנה של שקט או של כוח ועושר?
מקומי האמיתי בעולם – בין אהובי ואוהבי בכאן ועכשיו. רעיונות גדולים מדי יכולים להיות עשן ובעוד מספיק זמן הם לא ישנו בכלל.
מניע למעשי – לא יודע. לא הגענו כאן למסקנות חיוביות. רק שליליות. אין נהנה נצחי ולכן רק הנהנה הזמני מעניין. אין בכך לומר שהנהנה הוא רק "אני", אלא שסופו של כל נהנה להיכחד.
ועכשיו. צא ועשה.
מעט דכאונית גישתך (ושל רוב הפילוסופים) לחיים. אני לעומת זאת מאמינה שיש תפקיד לכל חלקיק ביקום, אקראי ככל שיהיה (הרי חום השמש, שנוצר מריאקציות גרעיניות שמקורן בהיווצרויות והעלמויות סטטיסטיות של קוונטים, הוא זה שאחראי להיותך מסוגל לשבת ולרשום בלוג). גם העובדה הבסיסית, שאנרגיה לא נעלמת ולא נוצרת יש מאין, מוסיפה לי קורטוב של אופטימיות לכך שלתמציתי הרוחנית תהיה המשכיות (כפי שהיתה עד עכשיו).
השבמחקלדעתי עידן הפילוסופיה של ניטשה וגדולים אחרים תם לפני זמן רב, כשהחלו להיווצר ולהיחשף עוד כלים מדעיים ועוד עובדות של הטבע. הפילוסופיה של המדע, שהיא קצת יותר אופטימית, היא המניע שלי להמשיך וליצור (ובכך הכוונה גם כמובן ליצירת אושר אצל הקרובים אלי, ואצלי). נכון שאתה לא רואה את הנצחי - אבל זה כי אתה אחד מאינסוף החלקים (או הגלים...) שמרכיבים אותו.
וחוצמזה אחלה בלוג.
(סתם אחת שנחשפה לבלוג בעקיפין דרך ארוסה, הבלוגר הטרי א.צ. :] )